גבולות המאבק: בין חילוקי דעות למלחמת אחים

דף מקורות כללי


התנגדות בלתי אלימה (ויקיפדיה)

התנגדות בלתי-אלימה, יכולה להיקרא גם פעולה בלתי-אלימה, היא כינוי למגוון פרקטיקות המשמשות פעילים ברחבי העולם לשם השגת מטרות שונות. למשל שינוי חברתי, פוליטי או כלכלי מעמיק. הפרקטיקות יכולות להיות קשורות או שאינן קשורות לנושא עליו הן מבקשות להשפיע, להתבצע באופן חוקי או בלתי-חוקי, כל-עוד נשמר הכלל של הימנעות מפגיעה ברכוש או בנפש.

בין דרכי ההתנגדות הלא-אלימה, ניתן למנות: לוחמת מידע, צעדות, משמרות, הפצת עלונים , אמנות מחאה, מוזיקת מחאה ושירה, חינוך והעלאת מודעות, שדלנות והקמת קבוצות אינטרס, התנגדות לתשלום מס, מרי אזרחי, חרם צרכנים או סנקציות, מאבק משפטי או דיפלומטי, סירוב לקבלת פרס או הוקרה, ושביתות כלליות.

משנה מסכת אבות
כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם; וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי; וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ: רע""ב: פירוש סופה, תכליתה המבוקש מענינה. והמחלוקת שהיא לשם שמים, התכלית והסוף המבוקש מאותה מחלוקת להשיג האמת, וזה מתקיים, כמו שאמרו מתוך הויכוח יתברר האמת, וכמו שנתבאר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל. ומחלוקת שאינה לשם שמים, תכלית הנרצה בה היא בקשת השררה ואהבת הניצוח, וזה הסוף אינו מתקיים, כמו שמצינו במחלוקת קורח ועדתו שתכלית וסוף כוונתם היתה בקשת הכבוד והשררה והיו להיפך.

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נה עמוד ב
אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים.

משנה מסכת יבמות פרק א משנה ד
אף על פי שאלו אוסרין ואלו מתירין אלו פוסלין ואלו מכשירין לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין לא נמנעו עושין טהרות אלו על גבי אלו.

שמות (פרשת משפטים) פרק כג פסוק ב
לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת.

נציגי קבוצות הדיון



קבוצה 1:

התנגדות בלתי אלימה היא כוחנית סותרת יחס של משפחה לבעל המחלוקת, תחושה של שותפות והתגייסות אחד למען השני וגם למען הייעוד המשותף. כיצד מיישמים לא תהיה אחרי רבים לרעות? ואיך זה מסתדר עם הכבוד? כשצריך להביא משהו לתשומת לב הציבור, אפשר להיות כוחני. כשהנושא ידוע, ולא מחודש, ואני רוצה להעצים את כוחי, לא שייך להמשיך להיות כוחני, כי עמדתך ידועה, והצד השני חושב אחרת, וצריך לעבור לשיח ולא לנפנף בעמדה. וכן, יש להבחין בין מאבק מול השלטון או מול הציבור. לא לגיטימי להשתמש בכלי התנגדות בלתי אלימה אם ציבור רחב תומך בשלטון.

קבוצה 2:
מוסכם: שיתוף פעולה, קשרי משפחה, עידוד שיח פנים אל פנים ולא מאחורי מחיצות. אסור להיאבק באלימות. לא מוסכם: מהו הגבול המאבק מעבר לאלימות. הצעה: כשיש הפגנות של שתי קבוצות, שלא יהיו ביניהם מחיצות, כדי לאפשר שיח, ומי שאלים יוצא. הפלורליזם יתנגד, כדי לבטא את הניגודיות באופן ממצה.

קבוצה 3:
שני המקורות הראשונים. הפגנות אלימות, כדי שחברה מוחלשת תסוקר, יש מקום לשריפת פחי אשפה. מנגד, בגרמניה הנאצית היו חוקי נירנברג, והמוסר חייב להתנגד לחוקים. מאבק על ליבת הקיום שהדרך היחידה להשמיעו היא פריצת גבולות, אפשר להבין זאת. אך זה בקיצוניות, ובדרך כלל לא. לא הגענו להסכמה על הכלים האחרים של התנגדות בלתי אלימה. לגבי מחלוקת לשם שמים, אם כל צד היה מוכן לראות שגם השני חולק לשם שמים, היה טוב, אך כרגע כל צד טוען שהשני חולק לשם השררה והניצוח, וזה מה שיוצר את הבעיה. כגון בעסקת החטופים, למרות שכל צד יכול לחלוק לשם שמים, הוא נתפס כמונע פוליטית. לכן העיקר לדבר.


המרצים



מקור 1: אליזבט:
ההצדקה למרי אזרחי היא שיש ערכים חשובים מזה, ובתנאי שאין אלימות.

מקור 2: נתנאל:
ראוי לשקול איזו מחלוקת בונה ואיזה היא הרס חברתי. מבט היסטורי: נבנינו ממחלוקת, ספרות התורה שבעל פה, אך החרבנו את הבית השני ממחלוקת. אותו שריר יכול להתהפך עלינו. מהמקום של הדמוקרטיה צריך לבוא ממקום של חכם ולא צודק, לא בכפיה, אלא ממקום של נכון: האם התועלת גדולה על הנזק? אפשר לשרוף אסמים? כשמחלוקת אינה לשם שמים, היא מחרבת, קרח ועדתו. לא לשכוח את הלכידות החברתי כאיזון.

מקור 5 חיים:
הדמוקרטיה נבנתה מניסיון אנושי. אינשטיין עוזב את גרמניה בעקבות חוקי נירנברג. עם זה לא משפחה. הניסיון היהודי, כמשפחה, יש בו סכנה גדולה. אם הוא לא היה מתפצל, שיצאו נגד הכלל, לטובת הציונות, לא היינו כאן. צריך ללכת נגד, ולהניע את ההיסטוריה. הלכידות מכווצת. החוויה היהודית המחבקת, כל ישראל אחים, פוגעת בנו. נקדש את המחלוקת, עד קצה האלימות, והחוק הדמוקרטי הבריא. יצאו לרחובות כדי לא לאבד את הלגיטימיות של החוק. זה הפסוק, מורכבות, לא לתת לרוב למחוק את הפרט ולהגיע לרעות.

נעמי מקור 4.
מי קובע איפה עובר הגבול? בית הלל ובית שמאי התחתנו זה בזה. חוויה פנימית בתוכנו, מרגישים את הלב אחד של השני, וגם חוויות חיים משותפות. לעבור מחילופי האשמות, לשיחה, גם אם קשה וכואבת. ההפרדה בין השפות, הלב ורציונאל, לא נכונה. כשמביעים תפיסת עולם זה פוגש את העולם הפנימי. זו התשובה, כמו ששאלת האלימות תלויה ביחסים. שימוש בכח הוא חלק מלהיות בן אדם, השאלה איך משתמשים בכח.

אביב: החורבן יימנע בשלבי זריעתו. מקור 3.


אז על מה הסכמנו?

מוסכם שאלימות, פגיעה ברכוש או בנפש, היא מחוץ לגבולות המאבק. מחלוקת, דיאלוג והקשבה, הם חיוניים.

לא מוסכם: מצד אחד נתנאל נעמי ואביב: יש לנהל מחלוקות רק באופן בונה את החברה, שומר על יחסי שלום תקשורת וקשרי משפחה, ולא באופן מחריב. מצד שני אליזבט וחיים: התנגדות בלתי אלימה לגיטימית תמיד ובכל מצב. רק הסכמיות בחוק תגביל את המאבק, כי בשם ערך הכלל עלולים להתדרדר להיות אחרי רבים לרעות. (כלומר, כשם שבחוקי היסוד יש 'כבוד האדם וחירותו' ואין אחריות לשלום הכלל, כך אין להכניס לערכי היסוד של המדינה היהודית ערך זה. הסיבה היא שלכלל לא צריך לדאוג, הוא החזק, אם זה השלטון אז אצלו הכח, ואם זה הקונצנזוס אז ממילא קשה לצאת נגדו. מי שחלש זה החולק, על השלטון או על הדעה המקובלת, ואת הזכויות שלו יש לעגן.
עשיית ערך מטובת הכלל עלולה לשמש אמצעי בידו לדיכוי הפרט).

גישור
כדי למנוע התדרדרות לפשיזם, נמשיך לדבר כאן על היישום. אנו כאן בכדי להסכים על ערכי יסוד בלבד, וכל פירוט ידרוש את הסכמתנו. פחד מפני הקצנה הוא אחד משורשי הסכסוך הפנימי, ואנו בונים מנגנון שמאפשר להשתחרר ממנו. לכן נוסיף תנאי: כל שימוש שייעשה בשם הסכמתנו לערכי היסוד ידרוש דיון והסכמה בפני עצמו.

ההסכם המוצע לגבולות המאבק
החופש להביע דעות שונות ולשאוף להגשמתן הוא חיוני, אך יש לקבל הכרעה שהוסכמה. המאבק לא יפגע בזכויות האחר ולא יוביל להרס החברה ופגיעה ביחסי שלום, בתקשורת ובקשרי החיים. כל שימוש שייעשה בשם הסכמתנו לערכי היסוד ידרוש דיון והסכמה בפני עצמו.
ספר לחברים באיזה שיעור אתה מתכנן להשתתף